יום שלישי, 7 באפריל 2020



בני האדם והחיות, רובם חיים בקהילות. המניע הראשון לכך הוא הפחד בחוסר הגנה. הרצון להישאר באי הבודד בתוך האוקיינוס הגדול. הפחד לחפש קרקע אחרת משאיר אותם מחוברים לאדמה. המעיזים לצאת מהלהקה, אלו הנבדלים, שלעיתים נתפסים בעיני אחרים כחסרי הטובה והנצלנים. כך נוצרים שני מחנות. שתי קהילות. שני אויבים. בתוכם שונאים ועוד נבדלים. כך נוצרים פלגים. חלקם שונאים. חלקם אוהבים. חלקם חזקים שעוזרים לחלשים. חלקם חלשים החשים מוגנים. במקום ליצור אויבים ולהישאר אטומים באוטונומיה שלכם. נסו להיפתח לתרבויות חדשות, לקהילות חדשות, לאנשים חדשים. אולי אין באמת ממה לפחד מהשונה, ואין ממה לשנוא. והנה משבר הקורונה תופס את כל הקהילות בכל רחבי העולם, וגורם לאנשים לחזור להיות בדידים ויחידים. להיות חסרי הגנה, חסרי מתקפה. להיות מנותקים, ולא לפתח יחסים. נראה שהעולם הזה חוזר למבול. ללא קרקע. ללא קבוצות איים. ללא אדמה. המסר כאן הוא דווקא לחזור למה שגורם לקבוצות להיות אויבים. ואולי לנסות בשלב זה לאחות את העולם לגלובליזציה אחת חזקה וליצור לעצמנו אדמה אחת גדולה.

יום חמישי, 12 בספטמבר 2019

הדרך ל... לאן תוביל אותי מכאן והלאה.


ההסתגלות שקולה למחשבה. מחשבה שקולה למציאות. וכיצד לשנות את תצורת המחשבה ליסודה המאוזן?
להטות את המראה של איך שדברים משתקפים.
וגם לקבל באהבה את מה שהיקום מעניק לך.
הצטמצמנו לחבורה של שלוש, לאחר שייאש נסע לדלהיי. נשארנו אני, דניאל וחברתו לטיול ניאיי.
לאחר שניצלנו כל פינה בקאסול, רוב זמננו ביחד הסתכמו במרפסת בגסט האוס.
המוזיקה מעפפת את העשן שמתפזר סביבינו.
שום דבר אינו קסום בקאסול, אמרתי. דניאל הוסיף, "מקום שאינו קסום מוקף באנשים קסומים".
ואנשים מוקסמים בעשן קסום.
אותו קסם שפותח את השער מן החלום למציאות.
מצייר מציאות על קיר העץ בחדרי בזמן שאני מנסה להירדם.
איך שדברים נראים אחרת מבעד לעשן. אני משוכנע. קם בבוקר למנוחה הרגילה. מכין ארוחה על פרוסת לחם ואולי ביצה. היום מתארך עד לצהריי היום, כאשר השמש הלוהטת מתפזרת על המרפסת, ואז אני נכנע לצד השני לבית בסמוך אלי, היכן שדניאל וניאיי מתגוררים.
אנחנו יושבים כמו נערי גבעות. משקיפים מן המרפסת על המתרחש סביב.
נפרדתי בתחילת השבוע מדני ומניאיי בזמן שאני מנופף לשלום לכיוון המרפסת בה הם ישבו והשקיפו על המתרחש. עלתה בי חרטה וקצת חרדה מפני לעזוב מקום שהיה לי בית לשבועיים. שבועיים שביליתי בלא לעשות כמעט דבר, בו הזמן התקדם בקצב שלו.
אין בי מחשבות על הדרך שהייתה. החוויות נצרבו בתודעה ותו לא. הדרך מקאסול לדרהמסלה נמתחה על פני שלושה ימי רכיבה.  ירדתי מקאסול מאותה הדרך. כמעט שלא זהיתי את הנוף שחזר על עצמו והודהמתי מקסמיו. בגובה 1000 מטרים עברתי דרך הכפר בונטר. העומס שהציף את המקום היה נראה מאיים. בכפר הבא קיבלתי החלטה סופית לפנות לדרך ההרים המקוצרת. הטיפוס התחיל בגשם אך התייבשתי במהרה. הרכיבה בתוך הענן תרמה למהלך הטיפוס להיות סימפטי. אלה שלאחר הירידה, נגזר עלי לטפס עלייה ממושכת בשיפוע של 17 אחוז.
כמה שהתהרהרתי על הרכיבה בדרך ההרים... המחשבות הגשימו את עצמן בדיוק כפי שדיימנתי. טיפוס סזיפי ומתמשך על הר בגובה 2100 מטרים. כך שרק ביום הרכיבה הראשון העליות הסתכמו ב 1400 מטרים בטיפוס מצטבר.
הקול הפנימי של האני נתמך על ידי הידהודו של מלך השיפוט העצמי המרחם. אני חושב על כמה אני סובל באותו הרגע כשאני מביט מפוזצית העמידה בפידול זיגזגי, אל עבר אופק ההרים הבלתי נגמרים. מתחתיי עמק רחב היקף ומפואר בבלוקים של יחידות בתים ונחלי מיים. פניתי פנייה ימינה בהיסוס לקראת שקיעה. הדרך הובילה בכפרים מבודדים. התחברתי לכביש המהיר בסוף הדרך כאשר כבר השמש הייתה מאחורי. האזור פחות מתוייר והתקשתי למצוא מקום לישון. נופפתי לשלום לאישה שעמדה במרפסת ביתה. להפתעתי המשפחה הזמינה אותי פנימה ואירחה אותי בכוס צ'אי מסהלה ועוגיות מתוקות. אחרי שנשמתי לרווחה, אחד מבני הבית ליווה אותי באופנוע שלו אל מוטל דרכים קרוב.
קמתי לבוקר שמשי. ציפיתי ליום רכיבה קליל ביחס לאתמול. השעה כבר הייתה מאוחרת כיוון שקמתי לאיטי. רכבתי מייד אחרי שסיימתי לאכול את הג'אפטי חביתה. הדרך הובילה במגמת עלייה קבועה, העוקבת אחר צלעו של ההר, ועוקפת גבעה, גבעה. החום נעשה כבד. רכבתי בקצב קלוש בעליות מכבידות, מביט אל נוף טרופי ירוק מגובה רב. בסוף העליות, הירידות החלו וכמובן היו תלולות וקצרות. לא נשאר מקום לנוח וכבר התחלתי לטפס שוב עליות רציפות אל עבר העיר פלמפור. כמה קילומטרים קודם לעיר, עברתי על פני חגיגות של אנשי המקום. המוזיקה המסורתית בקעה מחנות פתוחה על כביש הדרך, בה ישבו הודים במעגל סביב פסלון חייה מוזהב, עטור בתכשיטים ובצבעים. צוהלים לכבוד חגיגה שלא הייתה ברורה לי. המקומיים כיבדו אותי בתבשיל חלב קר ומשם הייתי חייב להמשיך לטפס.
הגעתי לפלמפור מותש. בהגעתי לחפש מלון, הופתעתי לגלות שהמחירים היו גבוהים מן הרגיל. לאחר ייאוש הלכתי לאכול פיצה. לבסוף השתכנעתי להתפנק במלון נחמד. בעל המלון התרשם מבואי. ישבנו יחדיו על צ'אי בלובי הראשי, ושוחננו עמוקות על הודו ועל ישראל.
הגיע יום הרכיבה האחרון למסע. תחושת התרגשות מעורבת עצב ושמחה הציפה אותי. גאווה והכרת תודה. הגעתי לדרהמסלה לאחר רכיבה קצרה. מסתכל מעלה אל הבתים הגבוהים שבראש ההר ונדהם מן המחשבה שאצטרך לטפס לכפר האחרון, דרמקוט. נשארו עשרה קילומטרים אחרונים. עשרה קילומטרים שהוציאו ממני כל תמצית אנרגיה ממוחזרת. ליבי פעם בכבדות. פניי היו מכוסות זיעה מן הלחות הכבדה של להיות בתוך ענן. גופי היה רכון קדימה בתנוחת עמידה, בנסיון להישאר יציב על האופניים במהירות אפסית, על גבי הדרך התלולה שהובילה למקלוד ג'ן. בירתו של הדלאי לאמה. נזירים בלבוש בודהיסטי עשו את דרכם בהליכה רגועה. אנשי המקום ליוו אותי והסבירו פנים בפעמים בהם נשברתי וירדתי מהאופניים. בדרמקוט עצמה בחרתי להמשיך להעלות לחלקה העליון והיותר שקט. האפר דרמקוט. הכפר רועש למדי מהמולת הישראלים שפוקדים את ההרים.
הסתדר המזל והשתכנתי בגסט האוס על צלע ההר הפונה לנוף העמק, אצל אנשים חמודים וחיכניים מאוד.
השמיים ערפליים. בתוך ענן. נסחף בזרמם של אנשי ההרים. התקופה נסחפת בזרם איטי ונוגע. החיבור אל עצמי נמצא דווקא בחיבור עם אנשים. הלבד מוציא אותי מהאני. הבהייה בהרים מנתקת את המחשבות הטורדניות.
הכרתי זוג חברות ישראליות ששכנו דלת לידי. המרפסת המשותפת הפגישה אותנו בהידוק טבעי.  האופניים שחנו על יד, תפסו את עיניהם של הבחורות, והשיח גלש לטיולים ולהרפתקאות. דבר שהחזיר אותי בהרהורים אחורה אל אותם חוויות צרובות בתת המודע. נראה הדבר שהמסע שעברתי בלאדק היה כלא היה. הדימויים נצרבו כתמונות. רגעים אחדים הם אלו שנצרבו כסרט נע. אותו סרט שמעורר אותי לחיות את העבר. הכפר דרמקוט השוכן בקצה העליון של העמק, מאפשר לזכך את הרצון לתקן את הגישה השיפוטית של הנפש. הביקורת העצמית נתמכת לצד הקבלה של הדבר.
הירוק עז פוקח את העיניים ואת החושים לרמת רגישות אחרת. הצבעים, הקולות והריחות סביב, מקנים הרגשה של חופש לחיפוש עצמי. מבחוץ פנימה, ומבפנים החוצה. כלפי אותם אנשים שהחופש גלום בתוכם וכאלה המחפשים אותו.
הגאסט האוס הפגיש את החופש של כולנו. זוג הישראליות בנות גילי, טל ואוש. ומתן וגילי שהגיעו לבקר את הבנות. כולנו כאן במטרה משותפת. לנשום את הרגע ולהוריד עוגן על הקרקע. כזה המאפשר לדעת על איזו אדמה אתה נמצא בשלב בחייך. על אדמה טובענית, על אדמה סוחפת, או על אדמה קשה ויציבה. המקום יוכיח לך להסתכל על המציאות בעיניים. לקבל אותה, ולהבין אותה.
החלטנו לצאת קצת משגרת ההתבוננות הזו. אני אוש וגילי, יצאנו לטרק קצר שהוביל למפל המיים במרחק שני קילומטרים במעלה ההר מעל דרמקוט. הדרך התחילה בהליכה רגועה. עם הנוף הפרוס מעלה, הדרך התחלפה בכניסה אל תוך הג'ונגל ההררי, וההליכה נעשתה טכנית ומאתגרת בטיפוס תלול על אבנים גדולות שחסמו את הגישה למעלה המפל. אוש חברה לבחור הודי מקומי שליווה אותה בהמשך הטרק לאגם נסתר. אני וגילי הצטרפנו לישיבה של מספר הודים שהתארגנו על מנת עוף ברוטב קארי.
עם רדת הערב, הלכנו ברגל בשביל היער אל העיר מקלוד גאן. ירדנו על אבנים חלקלקות בנסיון לא למעוד. צעירים הודים רבים פוקדים את היער ומחפשים פינה יפה לעשן או לשתות. קבלת הפנים אלינו נשארת בגישה סימפטית וחייכנית. השוק הטיבטי נגלה אלינו בכניסה לעיר. עברנו בין המולת האנשים בתוך השוק הארוך. נהרנו לכיוון מסעדה יפנית מומלצת, רעבים ותשושים. הבחירה הייתה מוצלחת. קיבלנו אוכל מגוון בטעמים חדשים, עם הרבה ירקות שנצרבו בטעמו של הטופו. דלת על יד המסעדה, הכניסה אותנו לחנות קטנה ועמוסה בתכשיטים ובטבעות. גילי נמשכה פנימה לחפש טבעת, ואני בעקבותיה. ישבנו בחנות שעה שלמה מול איש מקסים. האווירה זימנה אותי להתבונן בטבעות לגברים, וזו הפעם הראשונה בחיי בה התעניינתי. נמשכתי לטבעת מיוחדת במינה עם צורת האות ש'ין ורכשתי אותה. המוכר שאל אותי האם אני מעשן. עניתי שכן, ומייד הוא שלף מקטרת מאבן קריסטל שהכין במו ידיו. אני הופנתיי מייד. לאחר נסיון לעשן איתה בתוך החנות עם האיש, הבנתי את טעמה, וביקשתי לקנותה. המוכר קרא למקטרת ספייס שיפ. חללית חלל. כמה שאהבתי את התיאור שהייתי מוכן לקנות רק את המיתוג.
הימים עוברים לעיטם עם חבריי המתגלגלים. הרבה דברים קורים בפעם הראשונה מאז שאני בהודו. שיעור יוגה עם מדריך הודי מסקרן, מפגש עם אנשים מיוחדים שמוכחים אותך לחייך לעברם בלי שום סיבה, שיחות נפש וקירבה לאחרים, ריחות וטמעים חדשים מהמטבח ההודי והטיבטי, בדים ופשמינות, והרבה צבעים נועזים.
החיים כאן בעלי טעם חזק שמוצאים כל אדישות מהנירוונה שלה.
כל ערב אני יורד לדרמקוט עצמה, ומפעים את ליבי בקצב המוזיקה המשתנה. הופעות בבמות פתוחות, סולויים וקאברים שמבצעים צעירים מקומיים וישראלים גם כן. חיי הלילה שופעים מדרמקוט העליונה ועד לבאגסו התחתונה. הקהילה הישראלית מפעימה את לב דרהמסלה, המקום בו אני מוכן להשאיר את האופניים לעת עתה ואם הייתה לי האפשרות, לזמן בלתי תלוי.
הזמן הדל שנשאר מטריד אותי בהשוואה בין כאן לבין שם. בין הווה לבין עתיד. בין דפוסי המחשבה השכלנתיים לבין הדפוסים המונצחים. בין הודו לבין ישראל. בין לפני המסע לבין אחרי. השינוי בהחלט קורה. וימשיך להתהוות בדרך ל.
הדרך ל... לאן תוביל אותי מכאן והלאה.

יום שלישי, 27 באוגוסט 2019

טבע דומם - Manali To Parvati Valley


הדרך חדלה מלנוע. הרוח נושבת בקצב שלה. הנשימה חזרה למוטב דרך ספיקת העצים.
הגוף רגוע. המחשבות על הדרך נעלמו.
הפכתי רציני. כמה שבכביש הייתי רציני מלהגיע ליעד בכל לילה, אבל תחת השפעת אדרנלין. עכשיו אני רציני ללא אדרנלין. וזה בכלל לא מה שחשבתי שאהיה.
המנוחה ריאליסטית מדי מכדי לנוח.
אני כבר לא חושב על מה חשוב.
אני חושב על מנוחה ובטלה.
הגוף מאותת לנוח. הראש נסחף בשנטי שנטי אחר המצב.
הימים במנאלי נראים דוממים. מנוחה החוזרת על עצמה ללא ריגושים.
אני מבלה בלא לעשות כלום עם אויונה. חברתי מרומניה. אנחנו שני ראשים נינוחים ומקבילים.
אויונה מטיילת כבר 14 חודשים והולכת למקומות למצוא שקט ושלווה בעונות הלא מתויירות.
יושב בקומה השנייה במרפסת עם נוף היקפי ליערות הירוקים ולהרים העוצמתיים. ברקע מתנגנת מוזיקה טורקית בהנחייתי. מחכה לאיוויונה שתכין את הצ'אי מסהלה הקבוע כמדי בוקר. אנחנו מעבירים את הימים ביחד באיזי גאוינג. בזכות העונה המונסונית המרחיקה תיירים, הרחובות כאן באולד מנאלי מאוד שקטים ותורמים לרגיעה. הנהר שעובר כאן מגבש את יתר הרחשים ומאזן את הסביבה לקצב שלו. העננים מתפזרים בעמק ומגיעים לגובה הכפרים. ביקרנו בכפר ושישט הסמוך למנאלי. מקום מושבם של המטיילים ההיפיים שיוצאים בלילות לאולד מנאלי. המקומיים חיים בקהילה שקטה ונינוחה. האמבט החם שבמרכז השדרה, מעורר לחיים את הרחוב המרכזי. נכנסתי לטבול באמבט שמקורו במעיינות חמים. לא הצלחתי להיכנס במלוא הגוף מרוב החום הלוהט של המים. ורק טבלתי את כפות הרגליים.
הצטרפנו לחשיש ולחברו לביקור חוזר בכפר ושישט. חשיש הוא בחור מעניין. הדמות שלו יוצאת החוצה מבלי להסתיר שום פגם. יש לו שני כדורי משחק. איתם הוא מנופף באוויר ועושה תעלולים. הוא מחזיק בבקבוק רום באופן קבוע ושותה בלגימות תכופות. ראסטות מלבלבות את ראשו בחצי מטפחת שעוטפת אותם. הוא מדבר בלשון מתגלגלת ומתאר סיפורים שקרו לו כל פעם בזמנים שונים ומחליף אותם בקצב לא מסונכרן. ארבעתנו הלכנו לרסטה בר קפה, שם הייתה מסיבת טכנו בלייב. ישראלים שוטפים את המקום. הווי של ריקודים בין מטיילים למקומיים, בחיבור של מקום חמים ונוף הרים. בחוץ קר ויורד גשם ללא הפסקה. הערב נמשך גם בבר קפה באולד מנאלי. הקשבנו לניגונים של נגן עווד מאיראן מלווה בנגן תוף מקומי, לקולה המיוחד של זמרת איראנית. לחשיש לא הייתה יכולת הקשבה והוא עשה פרצופים שהביאו לחיכוכים עם המארחים ורק אז סיימנו את הערב.
יושב קרוב על יד האופניים. מביט לשמים הפתוחים שסוף סוף הכוכבים נראים אחרי מזג האוויר הסגרירי במנאלי. חושב כמה אני מתגעגע לדרכים. להרפתקאות של ייאוש ותקווה. 
מוציא אוויר בעשן הסיגריה כסיכום על יום הרכיבה המאתגר שעבר עלי. זיקוקים ברקע בצבעים צהוב אדום וורוד, מתפוצצים על רקע ההרים הנשגבים. צרצרים בטרנס ממכר מהדהדים מהיער. אני יושב לבדי בחושך על מזרון במרפסת הגסט האוס בקאסול ומעריך את כל מה שמסביבי. הגעתי בשעת ערב וההרים הטרופיים נצפו מכאן בהרמוניות ירוקה עוצמתית. כנראה שהיגיעה לכאן הייתה שווה את מאמץ הדרך כי שכחתי שרכבתי ארבע שעות רצופות תחת מונסון גשמי. כששעון המעורר העיר אותי הבוקר במנאלי, לא התלהבתי לקום מהמיטה. רק בנונדניק הרביעי או מי יודע כמה, עוד בזמן שהראש עדיין היה מעורפל, החלטתי שעלי להתקדם הלאה. יצאתי בשעה עשר בבוקר והשמיים איימו עלי בגשם קל.
רכבתי דרומה על הכביש הישן שעובר בכפרים הגבוהים בתוואי של נהר הביאס. הכביש המהיר שמקביל לדרך הכפרים, נפגע קשה מעוצמת הנהר שהתחזק כתוצאה מריבוי הגשמים בימים האחרונים. הנהר האימתני הזה יורד מהרוטנג היכן שעברתי את מעבר ההרים האחרון. רכבתי עד לכפר קולו, כולי ספוג מיים ועייף מהדרך הקופצנית המשובשת. כל הנהרות ומפלי המיים עלו על גדותיהם וגרמו לסגירת קטע גם בכביש הישן היכן שרכבתי. שני הודים נחמדים עזרו לי להעביר את האופניים על גבי גשר לא גמור. טיפסנו באמצעות קורות מתכת שהונחו בזווית חדה וצלחנו את ההצפה. הגשמים נמשכו עד לרגע שפניתי מזרחה ועזבתי את נהר הביאס. השמיים נפתחו וההרים הירוקים בעמק הדהימו אותי בשיכרון. טיפסתי במעלה העמק עלייה ממושכת. סה"כ טיפוס מצטבר של 1100 מטרים הובילו אותי לקאסול.
כמה טוב שוב להתאושש בנוף שכזה.
היגיעה לרגיעה שוב מושכת אותי להישאר ולאגור אנרגיות.
טבע דומם. הכל מונח על השולחן במרפסת בגאסט האוס בסידור מאורגן. דבש, חלב שקדים, גבינת יאק, ונרתיק הסיגריות. קפה שחור גם יש ואפילו צ'אט מסהלה. הטבע מסביב מחולק לג'ונגל ההררי שלצד הגסט האוס. קו הראייה שלי אל עבר ההרים התוכמים את עמק פרווטאי, באמצעות עובר הנהר. קשה מאוד לקום מתנוחת השכיבה בנירוונה שכזו. מכאן הטבע הדומם גורם להרהר על כל תצורת החיים הדינימת המסחררת בצידו השני של העולם. חלק מן האנשים נסחפים אל תוך הנירוונה הזו ונהפכים לטבע דומם בעצמם. חלק מן האנשים נטרפים הסחף הנהר הריגשי שלהם. וחלק מן האנשים פשוט נאנחים למציאות הזמנית של כל שיש לטבע להציע. אני מרגיש שייך לממשות הזמנית האוחזת בקשרים שמחכים לההידק. חוסר הזמן מערער את מחשבותיי. יתר הזמן לא חשוב ואיני חושב על מה שחשוב. השילוב הזה גורם לי להישאר רציני.
בקאסול אפשר למצוא את כל הסחפים הללו. בין מסיבות של נגמרות, מוזיקה ישראלית, ישראלים משוחררים, ישראלים משתקעים, אוכל הודי, אוכל ישראלי ומערבי, מקומיים הודים ומטיילים שכאלה נסחפים בין כל הסחפים. ורוכב אופניים אחד.
קיבלתי מכת אדרנלין נוספת כאשר עליתי על האופניים ורכבתי ארבע קילומטרים במעלה העמק לכפר מניקאראן. מתקדם אל נתיב ההרים המושלגים. בהגעי לכפר נדהמתי לגלות את מקדש שארי שאיב, השוכן על נהר פרווטאי. בחציית הגשר נכנסים ישירות למקדש העצום היישר לאמבטיות החמות מן המעיינות החמים שנחשבות למקודשות. ישנם הודים שמיטהרים במים וישנם הודים שמכבסים את בגדיהם ומשתכשכים בסבון. אני ניצלתי את האמבט להרפיית השרירים. שלושה הודים בלבוש בודהיסטי מסורתי עם חרבות הזמינו אותי פנימיה למבואה פנימית שמובילה לבאזר המרכזי. מן הבאזר הבחנתי במדרגות שיורודות למקדש. התבוננתי אך ורק מהכניסנ ויכולתי לראות פסלון עגל מוזהב, ונזיר בודהיסטי בפעולה טקסית לצד פסל מאובן גדול מיימדים. בצידי השני של הגשר, נהר רחב היקף משיק מים מהעמק דרך המקדש בהגיעו לנהר פרוואטי.
הזמן אל תוך עצמי. אוגר ומשמר אנרגיות. נחת הרוח לא מאפשרת זליגה של כוחות לא רצויים. הלא לעשות כלום בונה את היסודות, מאשר לחיות עם חיפויים תלותיים. מתוך הריק מאירים ההשתקפויות של עצמך. המקום בו נמצא המצפון. המפגש עם האני. הדרך לשמה מצריכה חשיבה בבערה נמוכה. כזו שבעולם עם הלך רוח אינטנסיבי עלול לכבות אותה. הרצון האמיתי הוא לרצון עצמו. אלו כל אותם מחשבות שעלו לי בעשן הסיגריה ביום שישי בערב.
מנסה לסדר את המחשבות. מה אעשה בזמן הריק שנותר לי בהודו. קודם כל סידרתי את מצרכי האוכל שעל השולחן במרפסת בה אני מבלה את מרבית שעות היום ברביצה. על השולחן תמיד יש חטיפים ודברים מתוקים, לצד הפירות. כך שהאוכל  תמיד נמצא במרחב הראייה שלי מתנוחת השכיבה. כך הזמן עובר בין מחשבות על ארוחות.
החלטתי על בטן מלאה שהגיעה השעה לצאת מן השגרה. כך ביום ראשון בבוקר יצאתי ממוקד מטרה לטרק לכפר גראהן המבודד, השוכן במעלה העמק. לקחתי איתי את תיק הצילום וחולצת שינה. הלכתי בנינוחות בדרך שלצד הנהר במשך כמה קילומטרים בודדים. באיזשהו שלב הדרך הובילה אך תוך העצים על צידו של ההר ומשם התחלתי לטפס על גרמי האבנים. מפלי מיים רבים נשפכו אל תוואי הדרך והקרקע נעשתה טובענית. במרחק קצר מהכפר, הדרך התפלגה לשני כיוונים. שלט מבלבל הצביע כך: אופציה ראשונה הייתה דרך של קילומטר וחצי במעלה ההר. אופציה שנייה הייתה דרך "קלה" לצד הנהר המובילה למפל המים. לאחר שהלכתי שלוש שעות והייתי מותש מן הדרך, החלטתי שאלך בדרך "הקלה" כפי שהשלט ציין. הדרך התגלתה כמעקף לצידו השני של הכפר. הייתי נחוש להגיע להום סטי כלשהו ולנוח מהטיפוס התלול. לאחר חציית מפל המיים, עליתי בנתיב לא ברור שהוביל לגובה הכפר. לפתע נגלו אלי בתי העץ הששגוניים ששכנו על צלע ההר.
מקומיים בלבוש מסורתי בירכו אותי לשלום. הלכתי בנתיב של שורת בתים בין הפרות שמתהלכות אט אט. עצרתי לרגיעת צהריים במסעדת "סמי המקורי", המסעדה היחידה של הכפר. הזמנתי צ'אי ופראנטה. לחם עגול עם תפוח אדמה. אנשי המקום אירחו אותי לעשן איתם. העברתי זמן מה מתבונן על הנוף האדיר מגובה 2200 מטרים. הקצב של הכפר הכתיב לי את זמנו. בהליכה שקטה הגעתי לבתים על צלע השני של ההר על מנת למצוא מקום הארחה עם נוף לעמק שממנו הגעתי. קיבלו אותי בברכה מקומיים אחדים. ביניהם נאנוק בעל גסט האוס שסגר אותו עקב העונה המונסונית חסרת התיירים. נאנוק הסכים שאצלם אותו בחיוך ובנחת. הפנה אותי לגסט האוס קרוב. הוזמנתי שוב לשבת בנירוונת העשן עם אנשי המקום והם הסבירו לי על הכפר. אנשי מלאנה. מכפר אחר בפרווטאי גילו את המקום כאן לפני 200 שנה במטרה להקים קהילה מבודדת ומקושרת. חיים כאן 400 אנשים. לבושם ששגוני ומרופט בבד טבעי. שמתי לב שהם אוהבים תכשיטים וצמידים שמכינים ביד. חזרתי שוב למסעדה על מנת למצוא בית עם נוף יותר פתוח ונשארתי לארוחת ערב. נכנסו שני מטיילים נוספים בשעת לילה. הכרתי את דניאל. מטייל צעיר מאוסטרליה. ואת שותפו לדרך ייאש. מטייל מקומי שמטייל באסיה. הזמנו בורקס. עישנו. שמענו מוזיקה. ודיברנו על תרבויות של כל אחד ממנו הגיע. בסיום הערב, הלכנו יחדיו לבית הסמוך והתראחנו שם. במרכז הבית בקומה השנייה ישבנו בחשכה לאור נרות על השטיח. תוך כדי שייאש לימד אותי פוקר הודי, התפרץ לעברנו עכביש בגודל הכי ענקי שראיתי בחיים. כולנו קפצנו מהמקום והתגוננו. התברר שכל הבית מלא עכבישים בגדלים שונים. ראינו גם עכביש קטן יותר אך צבעו העיד על היותו ארסי. דניאל האוסטרלי הסביר. המשכנו את משחק הפוקר עד לשעות הקטנות על המיטה שבחדר. חלמתי כל הלילה על עכבישים. למחרת בבוקר שוב פנינו אל המסעדה והזמנו שקשוקה. החלנו את דרכנו לירידה שארכה שעתיים וחצי וחזרנו לקאסול.

יום שלישי, 13 באוגוסט 2019

המסע בלאדק - Leh To Manali



מיקום: לה לדאק.
מנותק מהגוף. הפיזי מעסיק את הנפשי. העתיד רודף את הווה. המחשבות מה אהיה כאשר אצא לדרך מעסיקות אותי רבות. האם אוכל לאסוף כוחות ולהרגיש בטוח בעצמי? האם אוכל להתחבר לעצמי ולהיות קשוב לנפש? שאלות פנימיות הציפו אותי. נפשי בוערת מן המציאות להישאר טרוד לנצח.
מביט אל עבר רצועת ההרים חמיס שמדרום ללה, בתצפית ישירה מגובה 4700 מטרים בישיבת שכיבה נינוחה מתוך האוהל האינטימי שלי. אני נמצא על צלע הר בשיפוע מתון. מתוך מרפסת אחת ניתן לראות את רכסי ההרים המושלגים. מתוך המרפסת השנייה, התצפית אל העמק הירוק שבמרכזו נהר זורם ממעלה הפסגות המושלגות. הכביש המוביל לקרדונד לה נמצא ממש 20 מטרים ממני, אך התנועה דלילה ושקטה. אני מקשיב לנהר הזורם ממולי כהד לנהר מן העמק. קולות הציפורים מרגיעים אותי. הצלחתי להגיע עד כאן מהעיר לה. הכביש היה סלול היטב לאורך העליות. רק שהרגליים לא היו מוכנות למשא המשקל של האופניים לאורך 1500 מטרים של טיפוס מצטבר. אינני טרוד כלל. רק החמצן הדליל שגורם לסחרחורת קלה למרות נטילת כדורים נגד מחלת גבהים. כל הקשיים שבדרך בין שהייתי חולה שבוע בלה. לבין טירטורי הטיסות, היו שווים רק לרגע המרגש בלשאוף את העוצמה בדיוק עכשיו.
לא הצלחתי לישון. סבלתי מהזיות מחרידות, למרות שהיה לי נעים בתוך שק השינה. התחלתי לנוע לכיוון הקארדונג לה. מעבר ההרים המפורסם שמחבר את עמק הנוברה לעיר לה. הדרך התחלפה באדמת כורכר. הגוף לא היה בסינכרון עם הרגליים והישבן. הנוף המניטורי לעבר העיר לה אשכיח ממני את הכאב. קצת לפני שהגעתי למעלה המעבר, התחיל לרדת ברד והתלבשתי בהתאם. כאשר הגעתי למעלה ראיתי הרבה רוכבי אופנועים מקומיים חוגגים מול השלט המעבר לכלי רכב מהגבוהים בעולם. אני התאפקתי מלהתלהב והייתי דרוך להספיק להגיע לכפר המרוחק דיסקיט. נדהמתי מהנוף שנגלה אלי בצידו השני של המעבר. עמוד רחב של קרחון ענק, כיסה צלע של הר. התגלגלתי במורד הדרך לאזור ה 3200 מטרים. בדרך עברתי בכפר קארדונג. העמקים כל כך עוצמתיים שהדרך בהם חוצה פסגות ענק. נהר רחב ושקט חצה את העמק. בליבו אי ירוק של פריחה צף.
יושב מתחת למטרייה על גג בהום סטיי בכפר דיסקיט. מביט אל עבר הבודהה הענקית שיושבת על ראש הר על יד מנזר. מה צריך יותר מזה? אוכל!
אני כותב ביומן התיעוד שלי אבל הגוף חושב על אוכל. אני מסכם תשע שעות על הכביש לאורך מרחק של 93 קילומטרים שהובילו אותי לכפר שייוק. הבוקר התחיל באנרגיות ירודות. שילוב של תשישות הגוף מהתחלתו של מסע ומזג האוויר חורפי. נפרדתי לא שלם מהאזור המערבי של הנוברה. הזמן שלי הוגבל בגלל הפרמיט המוגבל. תיעדפתי לבקר באגם הפאנגונג. השורע לאורך הגבול עם טיבט. האגם שעיקרו שייך להודו וחלקו חוצה לטיבט שוכן בגובה 4300 מטרים ונחשב לאגם הארוך באסיה. רכבתי על תוואי נהר השייוק המפלצתי שהזרים מים חומים בזרימה נגדית לכיווני. הרגשתי כוחות נפש וגוף לרכב במהירות בדרך הפיתולית. אחר כך התחברתי לקטע של כביש ישר שפילח את העמק המדברי הרחב. בתיזמון מושלם הגעתי למקום שנקרא אגם. בו מסעדת דרך הפגישה אותי עם זוג מטיילים איטלקיים מבוגרים שרכבו על אופנוע הארפילד בולט קלאסיק. הגיעו גם צמד רוכבים ישראלים על שני אופנועי ההימליאן. ישבנו לאכול יחדיו ונהנתי מן ההויי המשותף. בהמשך נשאר היה לכסות מרחק של 40 קילומטרים בדרך העמק שכלל הרבה מפלי מים. אותם צלחתי חלק בהליכה עם כפכפים. מאוחר בערב הגעתי לשייוק. מקומי הוביל אותי להום סטיי שקט. בית צמוד קרקע עם גינה, בו תנאי מחייה בסיסיים. הגיעו שלישית רוכבים מרוסיה שהתארחו בחדר ממולי. אני קיבלתי חדר גדול עם הרבה מזרונים פזורים על הריצפה. והתצפית הייתה לפסגות ההרים ולנהר. העייפות נחתה עלי כאשר האדרנלין מהרכיבה ירד, מה שהחזיר אותי לבדידות למרות ארוחת האוכל המשותפת עם הרוסים.
למחרת בבוקר התחלתי לטפס ביציאה מן הכפר, תוך הרגשת כבדות הגוף בגלל החום הכבד והלח. רכבתי בדרך יבשה ומדברית שהפכה לששגונית וירוקה לכיוון אגם הפאנגונג. כשעצרתי להכנת מנת מאגי. נודלס מוכן. הפתיעו אותי זוג המטיילים האיטלקים שפגשתי יום קודם. קיבלתי מהם מנת אנרגיה חיובית להמשך הדרך מרוח דרכם. הגעתי להתחלת האגם אך החלטתי להעמיק בכביש לאורכו לאזור מרוחק מתיירים. עליתי על דרך כורכר קשה נטועה באבנים בולטות בנסיון לקצר את הדרך המובילה לכפר השני שעל שפת האגם. כשהגעתי למקום נדהמתי לגלות כפר נטוש והריסות של מבנים. הבחנתי בפיסת אדמה ירוקה על החוף וכשהתקרבתי זהיתי חבורת ישראלים משתטים. ניצלתי את המקום לפתוח אוהל. לאחר מה בעודי מכין ארוחת ערב. הבחנתי בשני צעירים יושבים על יד אוהלי. המוסיקה שבקעה מכיוונם הסגירה אותם כישראלים. הזמנתי אותם לשבת איתי.
קיבלתי החלטה שלא לחזור מאותה הדרך, אלא להמשיך לרכב על הדרך המסתורית בצמוד לחוף. נכנסתי להרפתקאה שלא ידעתי מהי תוביל. הפידולים היו איטיים וחוששים. אחר כך שיחחרתי את היוצרות והייתי שלם עם ההחלטה שעלי לשחרר את המעצורים המובנים. הדרך כולה לאורך האגם על גבי אדמת כורוכר סלעית מעורבת עם חול ים להרבה מכשולי מים שזרמו מפסגות ההרים המושלגים. קטע אחד כולו היה לעבור בקניון צר של שברי סלעים חדים ומשוננים, שם רכבתי כפעלולן להישאר מאוזן על האופניים. הנוף השתנה ונעשה בתולי עם רצועת חוף חולית לגמרי. ההרגשה הייתה להיתקע באי בודד נטול אדם. בחלקו האמצעי של האגם הגעתי לאחר רכיבה איטית ומייגעת לכפר מארהק. נכנסתי לבית הראשון שראיתי לבקש מים ולפתע יצאו קבוצת קוריאנים. החלטתי להישאר לאתנחנת צהריים ולהסתרר מהשמש הבוערת. הדרך בהמשך נעשתה יותר רכיבה והצלחתי להגיע לכפר צ'וצ'ול שהיה סמוך לאגם אך מחוץ לתחומו. הופתעתי לראות רוכב אנגלי צעיר שפגשתי לפני יומיים בכפר שייוק. הכפר הזה באמת חור שהגישה אליו רק דרך אדמת חול קשה. התארחתי בהום סטי של משפחה בעלת משק לפרות. המקומיים רגילים לתיירים ומבקשים מחיר מוגזם עבור לינה ואורחת ערב ובוקר. הרצון לתמוך טוב אך תמיד יש מיקוח על מחיר השהייה.
שני חיילים ניגשו אלי כשהתקרבתי לתחילתה של הדרך המובילה למעבר הרים מפוקפק. החיילים אמרו לי שהדרך חסומה והיא בתחום צבאי. התעקשתי לבדוק את הדרך והם נתנו לי לעבור. החייל לאחר המחסום הצליח למנוע ממני באדישות מלרכב בדרך. החלטתי להקשיב לקול הפנימי ולראות בדרך כסכנה שלא כדי להיכנס אליה ופניתי אחורה לדרך ההיקפית והארוכה. מעבר ההרים הזה היה אמור לחסוך לי יום רכיבה אבל הדרך שם התנשא לגובה של 5400 מטרים וספק אם הייתה רכיבה. רכבתי בסמוך לרצועת ההרים המושלגים על גבי דרך חולית קשה ובוצית בקצב של חמש קילומטר לשעה במבט אל אופק שלא נגמר. המצב השתנה לאחר מעבר הרים נמוך ומשם ירדתי מהפלטאו אל דרך סלולה ומיושבת. הדרך הובילה לאזור דיונות שעל נהר האינדוס. סופת חול אימתנית חסתה אותי לתוכה. צלחתי אותה בזהירות תוך שמירה על איזון האופניים מהרוח הנגדית. הנוף השתנה למקום פראי עם חולות והרים צבעוניים לצד נהר האינדוס הרחב. רכבתי באקסטזת מטרה להספיק להגיע לכפר לפני החישכה, כך שהנוף פשוט חלף על פני במהירות. חשבתי שאספיק להגיע לכפר מאהה על מנת לעבור את מחסום הצבא שבודק את הפרמיט. הצלחתי להגיע לכפר ניימה שבמרחק 25   קילומטרים לפניו. השלמתי עם הגורל שזה היום האחרון של הפרמיט ואהיה אשר אהיה.
למחרת חלפתי על פני הכפר מאהה. ראיתי את שביל הגישה של צידו השני של מעבר ההרים. זה שרציתי לקחת יום קודם כדי לקצר את הדרך. פניתי בגשר הביקורת של הצבא ולהפתעתי לא היה מוצבים שם חיילים ועברתי בלי בדיקה. הרכיבה הייתה לכיוון מעבר הרים בדרך שתוביל אותי חזרה לכביש הראשי של מנאלי - לה. לא חשבתי שאצליח להיכנס למוד של מדיטביות בטיפוס על ההר וההרגשה הייתה איליעית. בצדו השני של המעבר ראיתי סופה שמתקרבת במהירות אלי ומהר התארגנתי על הציוד החורפי. פרט לכפפות הייתי מוגן היטב. אלא שהסופה גערה עלי את כול כולה ונכנסתי לבועה ערפילית בראות אפסית. הגשם התערבב עם האדמה החולית והסלעית והאדמה נהפכה בוצית. הבוץ התאסף על צמיגי האופניים והאט אותי בחוזקה למרות הירידה התלולה. אצבעות היידים קפאו. באותו הרגע קיללתי את כל התלאות של הדרך ופרקתי מכאובים. לפתע השמים נפתחו והסופה חלפה. השמש האירה את את האגם המרוחק והיה זה מראה דרמטתי של שעת ערב. הגעתי לכפר טאקוז' שהכיל רק מקומות אירוח ובתים רעוטים. אכלתי את מנת הערב היומית אורז ועדשים. מכנים זאת "דאל". באזור כולו התפריט קבוע ומכיל רק דאל או מאגי. הצ'אי עם החלב מרגיע את הבטן ומנחם בקור של ההרים. בבוקר אכלתי חביתה עם ג'אפטי. הלחם הדקיק שמוגש עם הכל.
הייתה בי הרגשה אילאית לצאת מהדרכים הפנימיות ולהתחבר לכביש למנאלי. בהדרך הראשית עצרתי בשולי הדרך במרחק מספיק לתפוס נוף של הרים שהדהימו אותי והלך של כבשים. שעת צהריים הגיעה וירדתי אל פרשת דרכים קטנה בעמק צר. שמעתי קריאות לעברי בעברית " לכאן לכאן" וניגשתי לקבוצת רוכבים ישראלים שישבו במסעדה. איזה מיגנוט שהכרתי את אותם אנשים כאלה שאוהבים אופניים, אופנועים, טיולים ומה שביניהים, שמיד חיבר את כולנו. הזמנתי מנה חדשה בתפריט שנקראה צ'ורמנס שהיא מנת נודלס עם ירקות. הישראלים עזבו עם אופנוענים. אנשי המסעדה אמרו לי שיש מקום שנקראה וויסקי במרחק 27 קילומטרים שממוקם לפני מעבר ההרים הצפוי. לא תיכננתי לעבור את המעבר באותו היום ולכן מרחק כזה היה נשמע בגבול היכולת.אלא שהתחלת הרכיבה הייתה במעלה העמק וככל שטיפסתי לא הבנתי מדוע העלייה לא נגמרת. עד לרגע שהפנמתי שאני הולך לחצות את המעבר בערב מאותו הרגע ששכבת שלג דקה כיסתה את האדמה. היה מאוד קר ופטיטי שלג ירדו עלי בגובה המעבר. המראה מצדו השני היה מרהיב. רצועת פסגות תחמה שטח כלוא בו ישב המקום שאליו כוונתי. מספר מצומצם של אוהלי שינה שנקרא "דאבה". מקום שאפשר לאכול ולישון בזול. האישה המבוגרת בדאגה דאגה לי כמו אמא לבן, וכיסתה אותי בערימת שמיכות והצמידה את גזיית הבישול קרוב אלי כדי להפשיר את אצבעות הרגליים.
התעוררתי לבוקר שימשי ומזג רוח סימפטי. פידולים ראשונים כדי להעלות למעבר השני הנמוך יותר. והנה אני על גג ההימלאיה. נמצא בגובה קרוב לרף הפסגות. הירידות הרציניות החלו בתצורת זיגזגים שהוסיפו לסחרחורת של הגובה.
עדיין חם מאוד בגבהים של 4000 מטר פלוס כשהשמש יוצאת. בירידות הממושכות השרירים מתקררים ומרגישים אותם בוערים כשהדרך שוב במגמת עלייה. רוב הזמן הרגשתי את השרירים באותו היות. היות ותוואי הדרך השתנה כל העת. הגעתי לכפר סארצ'ו. אסופת מסעדות לכל אורכה בלב המדבר הגבוהה. עצרתי לארוחת צהריים ומייד המשכתי לכב כדי להגיע בזמן לדאבה המרוחקת שנמצאת בתחילת העלייה למעבר ההרים האימתני. דרך של אספלט התחלפה שוב באדמה קשה וסלעית שמתועלת על נתיב צר בצלע של הר. התימרון עם תנועת משאיות הנפט הרבות היה מאתגר. החל לרדת גשם זלעפות ולא הספקתי להתמגן. בדיוק בזמן הגעתי לתחנת אוהלים של פועלי הדרך. קפצתי פנימה לאחד מן האוהלים ואירחו אותי בשמחה עד שהגשם נחלש. יצאתי מייד לדרך. היה עדיין גשום ומאוד קר. המשכתי לטפס לכיוון הדאבה ולבסוף הגעתי בשעת ערב מאוחרת לפני החשכה. ראיתי ממולי את מעבר ההרים המושלג. היה זה למעבר האחרון הגבוה שאעשה. בראטופר סיטי. שם מוזר לתחנה של דאבות. ישנתי שם היחיד באוהל הענק. נרדמתי מייד אחרי שהגישו לי את מנת הערב. בשעת חצות נכנסו קבוצה של פועלים הודים שירדו ממשאיות וביקשו מנת אוכל. כל הדאבה התעוררה לחיים עד שעה אחת בלילה והצלחתי להירדם שוב.
ההתרגשות לחצות את המעבר הקשה האחרון הייתה בשיאה. התיכנון היה להספיק להגיע לכפר המרוחק קיילונג. זה ששיך לסיוויליזציה. הטיפוס היה מאוד טכני כאשר חציתי הרבה מכשולי מיים ובוץ במעברים צרים לצד התנועה הערה. הנוף היה לבן לגמרי וקרחונים שלמים עמדו יציבים. הזמן עובר כל כך מהר כשמטפסים. לפעמים טיפוס יכול להגיע לשלוש שעות. כשמגיעים למעלה ההרגשה היא של ניצחון. כשירדתי מגובה רב, הנוף השתנה לירוק והטבע החליף זהות. טרסות בכל הר לגידולים חקלאיים לצד בתים שפזורים על מקומות שונים בהרים. הגעתי לכפרים המיושבים. נהיה מאוד חם ולח. בשילוב עם העליות שהתווספו עד לקיילונג הדרך הייתה מייגעת למרות הצניחה המשמעותית בגובה.
יצאתי מקיילונג בחששות וטרדות רבים. עלתה בי מחשבה לקחת אוטובוס ישיר למנאלי שיחסוך ממני את התנועה הרבה. קודם קיבלתי החלטה לרדת למרכז העיר ולאכול ארוחת בוקר. חביתה עם ג'אפטי ולשתות צ'אי מרגיע. ההחלטה הייתה לרכב למנאלי. עצירה לילה אחת באמצע הדרך בכפר קוקסר ומשם להתחיל לטפס את מעבר ההרים האחרון. כמה שסבלתי באותו היום מלטפס בשיא החום עד לכפר קוקסר. רכבתי באיטיות ובכבדות. אני שוהה בבית אירוח כל צומת הדרכים בכפר. מסביב לבית עובר הגשר המוביל להתחלת הטיפוס שמוביל למנאלי. מתחת לגשר ישנה קהילת אוהלים גדולה. משפחות שלמות מתגוררות שם בתצורה מוזנחת.
עלתה בי מחשבה תוך כדי בהייה על פינה בקיר שבחדר מרוב תשישות הגוף. האם באמת אחד יכול לנצח כנגד כולם? אני פועל לבדי. רוכב לבד. חי בטיול לבד. התשואה של כל זה באמת שווה בעולם שבו להיות חלק זה הדבר המחייב? אולי כדי להניב דבר או שניים אצטרך לוותר על הלבד, ולחבור לקהילה.
התחלתי מוקדם בבוקר את הטיפוס של הרוטנג לה שמתנשא לגובה של 4000 מטרים. ההתחלה הייתה רגועה. נמשכה על גבי אספלט חלק בשיפוע מתון. לאחר מכן נכנסתי לחלק של עבודות הכביש. שוב רכיבה על אדמה סלעית ומאוד תלולה. התנועה הרבה הקשתה על המשחק להישאר יציב על האופניים. טיפסתי 850 מטרים עד למעבר עצמו. שם נכנסתי אל תוך ענן ענקי. הראות הייתה אפסית. הסתמכתי על מעקב אחר רוכב אופנוע שאותת בצפירות על מיקומו. הירידה הייתה מפחידה ומסוכנת. רציתי לרדת ככל האפשר כדי לצאת מהעננות. עד שנגלה אלי היופי העצום של ההרים הירוקים דחוסים העצים הצרים והגבוהים ומפלי המים הרבים. ירדתי משמעותית בגובה היישר למנאלי. חיפשתי מקום שקט. לקח זמן עד שמצאתי אחוזה עם גינה יחסית קרובה לעיר העתיקה. קיבלתי חדר מפנק עטור צבעים וסימנים. רציתי לחגוג את סיום החלק הראשון של המסע. יצאתי בערב לחפש מקום לשתות בירה. מסתבר שהעיר עתיקה זוהי התחנה הקבועה של כל הישראלים והרבה עסקים עם שלטים בעברית. קולות שלזמר שניגן בגיטרה בבר מסעדה, משכו אותי פנימה. ישבתי בחוץ והזמנתי בירה מחוזקץ ופיצה. ניגשו לשבת איתי שני מטיילים הודים ומטיילת מרומניה. התחברנו במשותף והעברנו את כל הערב במסעדה. נהנים מהרגע. למחרת נקראתי לשבת איתם על כוס צ'אי מסלה שהבחורה הכינה. דיבורים על הודו ועל החיים. מה צריך יותר מלאכול ביחד את מטעמי המטבח ההודי עטור התבלינים ולהנות מן הרגע.

יום שני, 29 ביולי 2019

הודו להה... - התחלת המסע



שוב לבד. יושב שפוך על כיסאות ההמתנה לדלפק הצ'ק אין במומבי לטיסה שתעלה אותי ל לה.
מסע הטיסות נראה כמו תיקון הייסורים בעולם.
אחרי שהחלפתי טרמינל בנסיעה במונית. כאשר קופסאת הקרטון של האופניים על גג המכונית ספגה גשמים במומבאי.
ההודים נותנים הרגשה שהכל זורם בזמן שלו. או שהם צוחקים על החיים או שהם באמת מבינים משהו בזרימה.

הדרך ל לה במטוס גוותה ממני הנחות של כאבי בטן. באופן מתמיד קורה כשאני נוחת במקום חדש, הגוף לא מקבל את הסיטואציה.

ההרים המושלגים שנצפו דרך חלון המטוס מזווית ראיה לוקה, כבר הדירו אותי מהמטרה.
נחתתי בשדה התעופה בלה. שהיה נראה כחווה למטוסים. אבל האופניים הגיעו בעגלה היישר אלי. הרכבתי אותם ומסביב התקהלו קבוצה של הודים שצפו והסתקרנו בשקט מוחלט.

הציר המרכזי של הגלגל הקדמי התעקם אבל בנחישות הישרדותית, הצלחתי ליישר אותו מעט למצב של רכיבה בטוחה.
התחלתי לטפס במעלה הדרך למרכז העיר. כמו תייר אדיש למקום חדש. עברתי על פני כלבים נטושים שישנו לצידי הכביש. חנויות מזון, מסעדות, והרבה מפעלי מכונות. הזבל פזור בכל מקום. התנועה עם הרבה מפגני צופרים, משאיות רבות מפזרות עשן שחור, ואופנועים רבים. וכמובן הפרות בקצב שלהם.

הגעתי להוסטל כמובן אחרי שהסתבכתי בדרכים. בית הארחה גדול עם מסעדה. אופנועי ארפילד חונים בכניסה. אחד מהם היה שייך לישראלי ולחברתו הגרמנייה שמטיילים ביחד.

מרגיש שכלום לא קורה. מלבד כאבי הבטן שתקפו אותי עוד מהטיסה לכאן. כולי נדרך לצאת לעבר הקארדונג לה ברגע שכאבי הבטן יחלפו. בינתיים נפתחתי יותר לעיר והרגשתי בטוח לדרוך כמה פריימים במצלמה.

מחר כולי תקווה שארגיש בטוב להתחלת המסע האמיתי.

המבט שלי על העיר להה מגבוה:



יום שבת, 13 ביולי 2019

2019 האתגר הנשגב בהימלאיה - The ultimate challenge in the Himalayas




רגע. אני מוצא את עצמי בהימלאיה.
הובלתי את עצמי הנה או שהובילו אותי?

אני עוצר בשאלה הזו כאן ועכשיו ומביט כבר אל מעבר ההרים לכלי רכב מבין הגבוהים בעולם. בעוד שבועיים אני אגשים את החלום שציירתי בכל חיי. חלום שבו ארקיע את ההגשמה החלומית למציאות ממשית. במבט לאחור אני גאה בפריצה כנגד הפחד. במבט קדימה מתוך עצירה זו, אני שואל את עצמי את השאלה המהדהדת. איפה אני ולאן אני הולך?

אני נמצא רגע לפני פריצה לאתגר הנשגב הבא. אני הולך להימלאיה. לצפון הודו. אני מגלה את עצמי בכל התקדמות נתונה. גם אם לא אצליח לעבור בכל מכשול פיזי. הרי את המנטלי כבר הנחתי הרחק מאחור. הפחד להצליח לא יכול להתקיים. הוא כבר איננו באופק.

לא ניתן לעצור את הרגע.
כן אפשר להנציח את זיכרון הרגע.

למעשה לא עצרתי לטייל לעולם. התקרבתי להרפתקאה הבאה בדמיונותיי. הדמיון יוצר מציאות. המציאות מנציחה זיכרון.

וזה מה שהוביל אותי לכאן.

המסלול המתוכנן נמתח מהצפון לדרום לאורך 1500 קילומטרים ועובר במעברי הרים הגבוהים בעולם.

יום שלישי, 23 באפריל 2019

מסע פשוט במדבר



הטיול הראשון של השנה היה בסימן עלייה על הכביש עם האופנוע. את אופני הברזל למסעות החליפו דגם דו שימושי של ב.מ.וו. אם אפשר לקרוא לזה מכונת טורינג אזי אני על המפה. את הבוקר התחלתי בשעה 02:30 לפנות בוקר. לא מהירתי להתעורר מוקדם במיוחד, אלא בדידות רדפה אותי וגרמה לי לקום על הרגליים ולהמשיך בתנועה. לקחתי את הזמן להכנות אוכל ושאר ציוד לקמפינג. הכתיבה כרגע בשק השינה במבט סיכום יומי לאחור, נראית כהקלה משמעותית במחלת בדידות של מטייל מתחיל או מטייל שמתחיל את עונת הטיולים בימיו הראשונים. אותה בדידות הציפה אותי כאשר טענתי את הציוד והתחלתי את הרכיבה מהבית על כביש 4 דרום. מהר מאוד שכחתי מהי בדידות בזמן שמזג האוויר השתנה בבת אחת. עננים סגרו את השמים במהרה ורוחות עזות התפרצו בכיוון הנגדי לרכיבה. הגרר עם הרוח שיצרו התיקים הצדדים הוסיפו לחוויה הקשה של איזון האופנוע. עלתה בי מחשבה לפרסס חזרה הביתה, אך השאיפה לאתגרים חזקה ממני. במהרה עצרתי בתחנת אוטובוס לתפוס מחסה ממטר גשם אקראי ומחשבות רדפו אותי. הרוח בשלב מסוים נרגעה אך עדיין הייתי על המושכות. המשכתי לרכב לכיוון ישובי עזה. הגעתי לצומת משאבי שדה. שם תידלקתי את האופנוע בתחנה. עשיתי הפסקת אוכל ארוכה. ממתין להתפזרות העננים הטעונים. הרוח המשיכה להכות. שמתי מוזיקה להרגעת הרוחות. בשלט ניצנה, ביקרתי לראשונה בחמוקי האבנים. אתרים היסטורים נוספים עניינו אותי לצלם בהן לאורך דרך הכורכר שהובילה לגדר הגבול המצרי. תמיד חלמתי לרכב בכביש 10 לאורך הגבול. החיילים רשמו אותי בשער הכניסה. מהירתי להדליק את המצלמה. העיניים התרחבו לאור הנוף המרהיב. רכבתי בקצב נינוח וחופשי. התחלתי לטפס למעלה הרמה. לצד הדרך גדר הגבול עם סיני. מזכירה לי שאני עדיין מוגבל בצעדיי לחופש מוחלט. יצאתי מכביש 10 והעמקתי פנימה לחיפוש אתר הקמפינג. פניתי שוב לדרך כורכר קצרה שהובילה אותי לבורות לוץ. האתר היה נוח. הקמתי את האוהל במבנה שהגן מפני הרוח. שוטטתי עם המצלמה עד שהערב ירד ונאלצתי להיכנס לשק השינה עקב הקור והבדידות. 

כבר מתוך השק השינה מרגישים שהבוקר התחיל שליו. חשבתי מה אם, אוכל לשנות ולהמתיק את מה שצפוי לי היום בדרכים ולשכתב סיפור מענין. הסיפור ביום השני לרכיבה באמת הכיל הרבה. זה התחיל במחשבות האם יספיק לי כמות הדלק כדי להשלים סיבוב מעקפי ולחזור דרך מתכש רמון. החלטתי להמשיך לרכב על כביש 10 עד להתכנסות עם כביש 12 קרוב לאילת. שם אוכל להעריך האם יספיק לי הדלק להשלמת התיכנון המקורי. הייתי כמעט המטייל היחיד בכביש הצר והמפותל. הרגשתי כמו סוס שדוהר בכיוון הנכון אל עבר אל הלא נודע. קמתי מהחלום כשיצאתי דרך שער הצבא בסוף הכביש. מצאתי את עצמי מחכה בתחנת האוטובוס. אוסף את כל המחשבות מה הצעד הבא. הרגשתי שהגוף מאותת לקחת הפסקה ולהבין איפה אני. הבנתי שאני מאוד קצוב בדלק והברירה היחידה הייתה או לרדת לאילת או לעשות סיבוב עיקיפי ליוטבתה. תוך כדי מחשבות הבחתי בתחנה ממול בשלושה רוכבים נוספים שמחכים בצומת. ניגשתי אליהם להתייעצות. אחד הרוכבים שלף מיד ג׳ריקן דלק והציע לי להשתמש בו. קפצתי מפליאה ובירכתי אותו. מילאתי לעצמי 4 ליטר דלק. בהחלט כמות נדיבה שתאפשר לי לבצע את תיכנון הרכיבה המקורי. הדרך קראה לי להמשיך לרכב ולצאת מקיפאון המחשבה. ביקרתי בחולות כיסוי, דינונות חול טהורות. מרוב החום שהוקרן מהחול, לא חשבתי להישאר לישון במקום כפי שתיכננתי. ניכנסתי למכתש ברכיבה איטית ונוחה. הדרך קראה לי לרדת לכורכר ולחפש מקום קמפינג בשטח. ציר הנפט לא הטריד אותי יתר על המידה למרות צמיגי הכביש באופנוע. חישפתי אתגרים וריגוש ולכן עליתי על דרך 4x4 עד שהגעתי בבטחה למקום השינה בנחל גוונים. שוב תחושת בדידדות עלתה בי כאשר בידי המצלמה, מחפש את עצמי על ראש ההר. צילמתי צילום נוף רחב כאשר אני הופעתי במרחב בתור צללית. כשירדתי מן ההר ללא תובנות מושכלות, שלושה מטיילים קראו לי להצטרף אליהם לישיבה. נחמד שמבין כל הזוגות וכל המשפחות באתרי הקמפינג, קיימים אותם מטיילים פשוטים שלא עוסקים בשום דבר אחר מלבד ההתחברות לטבע ולאנשים שנמצאים בו. בהזמנה חמה הצטרפתי אליהם למעגל גברים סביב המדורה. עם סיום היין הראשון, הופיעו חבורת הנשים שביקשו להצטרף לחום המעגל. כל הקולות לובו באדיבותו של חום האש שקישר בין כולנו. אם דבר יותר טוב ממעגל שיחה שכזה שמכניס בך תובנות מעמיקות וגורם לך להעריך את זה שהגעת למסע.